|
ידיעות אחרונות 8.10.2003
סינמה פרדיסו / יהודה סתו
יעל קציר: "בתחילת השבעה אנחנו מתנחמים בהעלאת זיכרונות, בחברותא.
אבל במהרה מתעוררת הביקורת, נפתחות המגרות הכואבות ומשתחררים הכעסים"
תיעודי: "שבעה על אמא"
לפני שמונה שנים הלכה לעולמה ציונה, צברית תל אביבית שנשאה
לרופא שנמלט מברלין של 1933,
שלשת ילדיה – יעל, נורית, ומיכה – ישבו עליה שבעה. הנכד, דן קציר (בעצמו במאי קולנוע)
הביא עמו מצלמה ולבקשת אימו יעל הנציח למזכרת את שבעת ימי האבל.
הקלטות הוכנסו למגירה ומאז לא היה בידי יעל הכוח הנפשי לגעת בהן. רק
בשנה האחרונה שלפה את הקלטות,
צפתה וגילתה בהן חומרים משפחתיים שהיו נוסטלגיים ומחממי לב, אך גם טעונים וקשים.
ריחוק השנים מאז העניקו ליוצרת הסרט, יעל קציר, פרספקטיבה אנליטית ורגשית כאחד, שהנחתה אותה בעריכת ובבימוי הסרט.
"ככל שעוברים ימי השבעה הפיתולים נעשים חדים יותר" אומרת קציר.
תחילה אנחנו מתנחמים בהעלאת זיכרונות, בחברותא, אבל במהרה
מתעוררת הביקורת
נפתחות המגרות הכואבות ומשתחררים הכעסים".
יעל מגלה, בין השאר, את ההחמצה ביחיסיה עם אביה, בודקת את
ה'ייקים' האירופאים מול הצבריות חסרת הפשרות,
מתקוממת נגד האיסורים והקשיחות הציונית שייצגה אמה ואף מתעמתת
עם בתה ועם בנה העומד מאחורי המצלמה
המציגים בפניה מראה, שקשה לה להביט בה.
אנטומיה של שבעה, מצולמת בזמן אמת, מאורגנת מחדש בפרספקטיבה של זמן
ומביאה עימה נגיעה אינטימית בחדרי חדרים,שלא נחשפים בדרך כלל בפני מצלמות.
זווית אחרת-ברוריה
אבידן בריר
לאשה 19.4.04
מצבה
"שבעה על אמא" – סרט פרטי על בית יקי-ישראלי הופך לרקוויאם לארץ ישראל של
פעם.
"שבעה על אמא" סרטה של ד"ר יעל קציר, ראש החוג לטלוויזיה קהילתית בבית
ברל,
בימאית, ותסריטאית של סרטים דוקומנטריים, הוא סרט אישי מאד על אמה- שהוא גם הסרט של
כולנו.
זהו רקוויאם פרטי לארץ ישראל היפה, שנקברת מתחת למצבות, והוא סוחף את כולנו לרקוויאם
קולקטיבי.
אביה של יעל קציר, הגניקולוג הנודע, פרופ' ארווין רבאו, נפטר לפני שנים. כשאמה ציונה
נפטרה לפני תשע שנים בשיבה טובה,
ביקשה יעל מאחות, פרופ' נורית כנען- קידר, ומאחיה פרופ' מיכה רבאו, רשות לצלם את ה"שבעה".
בנה, הקולנוען דן צילם שמונים שעות, ואמו נזקקה לכמה שנות יתמות כדי להיות בשלה לעריכת
הסרט.
את ברלין עזב אביה בחטף בשנת 1933. כאן, בפלסטינה, התאהב הרווק המבוקש בן ה-36 בציונה,
צברית בת 29,
היהודייה היחידה שנולדה בכפר הערבי סיניה. החברים היקים של הפרופסור כינו את ציונה
"הבדואינה".
בבוקר מותה ביקשה הבדואינית מהמטפלת: "רוצה לחם, חמאה, מלח ובצל". ב"שבעה"
מוציאים שלדים מהארון.
הילדים נזכרים באמא בת ה-88 שאמרה: "אני כבר לא חיה. אני קיימת. תעזרו לי למות".
כועסים על ידידי המשפחה: "אף יקה לא בא להלוויה ול'שבעה' ולא כתב מכתב.
עם מותו של אבא,
אחרי כמעט חמישים שנה יחד עם אמא, החברים שלו מחקו אותה".
יעל מספרת: "לורה שטיין, ידידת נעורים של אבא, אמרה לי: 'אמא שלך הייתה וילדע-חיה,
וזה מצא חן בעיני אבא שלך.
את הסודות של אבא שלך אני לא מגלה. תחכי עד שתפגשי בשמים את אמא שלך".
בעוד המצלמה עוקבת אחרי המתאבלים המתחלקים בחנוכיות ובחפצי היודאיקה,
דן מודיע שבמשך שנה יגור בבית סבתא ויישן במיטתה. אחותו תמר, המסיימת את לימודיה בהארוורד,
מזועזעת :
"זה יהפוך אותך לאימפוטנט לכך החיים. תספוג ריחות מוות. לישון במיטה של אשה מתה?".
אמו מתקוממת: "סבתא דאגה לנו כלכלית, אבל לא אהבה אותנו מספיק. אתה חושב שאני
אהבתי אותך מספיק?".
כשדן מסרב לענות, אמו דומעת: "לא חיבקתי, לא שרתי שיר ערש?" ודן לא מרחם:
"גידלת אותי להיות חייל.
את קשוחה כמו אמא שלך. את ונורית קשוחות וחזקות". יעל, המואשמת בקשיחות, מתוודה:
"כשאמא גססה, חיבקתי אותה בחיבוק שתמיד רציתי ממנה. ידעתי להרגיז אותה. קינאתי
וחשבתי שהיא אוהבת את נורית יותר.
קשה ומציק ששופטים אותי שאני קשוחה כמוה". תמר מאשרת: "את קשוחה. בבית היו
משימות ושפה צבאית ואסור היה להתלונן.
הייתם מפרגנים, אבל קשוחים. את ונורית מדברות נגד סבתא המדהימה? הם היו אחלה הורים.
אז מה אם לא חיבקה יותר מידי?
קיבלתן כל מה שרציתן. את כועסת כי היא מתה".
עסוקה במציאת מילים למצבה של אמה, יעל תוהה מה יכתבו על המצבה שלה ומודיעה שהיא רוצה
לבכות.
ואני בכיתי כשיעל מוצאת בחפצי אמה מכתב שלא נשלח אליה, כשהייתה בקורס קצינות:
"בתי הקטנה, אני רוצה לפנקך, לתת לך מחום לבי. את קשוחה, נושאת בעול קבוע בלי
להתלונן".
פרודקשו פוסט גיליון
433, 6 ביוני 2004
'שבעה על אמא' זכה בפרס השופטים בפסטיבל קרקוב
איילת גולדשטיין
סרטה של 'יעל קציר 'שבעה על אמא' זכה בפרס השופטים במסגרת פסטיבל סרטים קצרים בקרקוב.
לפסטיבל,המתקיים זו השנה ה-44,הוגשו 1,300 סרטים,מתוכם נבחרו כ-150 שהוקרנו במסגרתו.
הסרט ישתתף במהלך החודש בפסטיבל הסרטים הבינלאומי הגדול ביותר באסיה שיתקיים בשנחאי
שבסין
ולאחר מכן בפסטיבל היהודי בברלין.
הסרט הוא יומן דוקומנטארי המתעד שבעה בזמן אמת ועוקב אחרי הבמאית היושבת שבעה על אמה.
האבל עובר תפניות חדות עם התקדמות ימי השבעה: תחילה מתנחמים בסיפורים הידועים הנוסטלגיים
אבל במהרה מתעוררת הביקורת ומשתחררים כעסים.
|
