לפני שמונה שנים הלכה לעולמה ציונה רבאו לבית קטינסקי, צברית תל אביבית שנישאה לרופא אשר נמלט מברלין ב-1933 . שלושת  ילדיה יעל נורית ומיכה ישבו עליה שבעה . הנכד דן קציר (בעצמו קולנוען ) הביא עמו מצלמה, ולבקשת אמו יעל הנציח למזכרת את שבעת ימי האבל.  

"הבוקר מתה אימא, תמיד רציתי שהיא תחבק אותי ותגיד שאני ילדה טובה, אבל זה לא קרה." 

הסרט נפתח ביום הלוויתה של ציונה אם הבימאית. השבעה מתקיימת  בבית ההורים בתל אביב,  לפתע  שלושת האחים ובתוכם הבימאית, אנשים מבוגרים, הופכים ליתומים.

הסרט הוא אנטומיה של שבעה מצולמת בזמן אמת ומאורגנת מחדש בפרספקטיבה של זמן  ומביאה עימה נגיעה אינטימית בחדרי חדרים אשר  לא נחשפים בדרך כלל בפני המצלמות.  מעורר מחשבה אצל צעירים ומבוגרים  ורבים מן המשפטים שהנאמרים בו ממשיכים להדהד.

הסרט זכה בפרס חבר השופטים על רגישות ואינטימיות בפסטיבל קרקוב היוקרתי. הוקרן בפסטיבל חיפה ובהקרנות בסינמטקים בירושלים ובתל אביב. הסרט השתתף בפסטיבל שנחאי, פסטיבל הסרטים הגדול ביותר באסיה, בפסטיבל היהודי בברלין, ובחודשים החודשים הקרובים יוקרן בפסטיבלים בינלאומיים רבים  באירופה וארה"ב.

הסרט נעשה בסיוע קרן רבינוביץ',פרויקט קולנוע ובסיוע הקרן לתרבות יהודית בניו יורק.

סרט זה הוא פורטרט אינטימי של שבעה.  שבעת ימי האבל המסורתיים בתרבות היהודית. המשפחה הקרובה  והחברים נאספים יחד בסלון של אמי המנוחה  ציונה, כדי לכבד את זכרה וכדי לצרור בזיכרון את דמותה ואת מורשתה.  בני דן צילם את השבעה   של סבתו האהובה , ללא הפוגה בזמן אמת.

הסרט טווה למקשה אחת סיפורי משפחה והיסטוריה ישראלית. בעדינות ובאירוניה מציג הסרט את שתי הקהילות מהן באו הורי: הצברים מצד אחד והיקיים –יוצאי גרמניה מצד שני. אמי הייתה "הפראית" "הבדואית" הצברית שבראש מעיניה היו הציונות וגדוד מגניי השפה העברית. ואבי ארוין רבאו,  הייקה , הרופא הנכבד מברלין.

חברים ובני משפחה מספרים על ציונה סיפורים בהם צחוק ודמע מתערבבים. לעיתים שרים ובין דבר לדבר יש הרבה שתיקות של כולנו.

עם מקצב ימי השבעה  נפרשת תקופה ואנו נפרדים מעברינו בעל כורחנו.  קשה לנשום את האוויר בביתה של אימא ולחשוב שהיא לא תכנס בכל רגע כדי לנהל את השבעה. עוד יותר קשה לעכל שאנו עכשיו יתומים, כן יתומים למרות שאנו כבר לא ילדים...אך עיקר ההתרחשות קורה בחדרים הפנימיים של הבית. בחדרי החדרים...וברגעים שיש פחות מנחמים בעיקר בתחילת או בסוף היום. אחותי נורית כנען קידר דיקנית הפקולטה לאומנויות באוניברסיטת ת"א ואחי פרופ מיכה רבאו מנתח באיכילוב, אנו יושבים במטבח ומרשים לעצמינו לדבר על מה שכואב –כאב לכל אחד מאיתנו כשהיה ילד. פתאום מתגבר עלינו הילד הנצחי הממשיך לחיות בלב כל אדם. לי כואב שאימא לא חבקה אותי פיזית, ואמרה שאני ילדה טובה. גם אחותי מרגישה שלא נתנו לה מספיק אהבה וחיזוקים, מיכה אחינו לא מרגיש כמונו אבל הוא היה הבן יחיד ובן הזקונים...ברגעים אלה בהם אני מאד פגיעה תוקפים אותי ילדי המותחים עלי ביקורת נוקבת, ע"כ שהייתי אימא קשוחה כמו אימא שלי.

ברגעים האלה הסרט מצליח לגעת בשאלה הכללית הקיימת בכל מקום, בכל זמן  ובכל תרבות: אופי האמהות...והשבריריות של האהבה העמוקה ביותר כלומר אהבת אם.

הסרט חושפני וכנה. עשוי ביד יוצרת בוגרת שהחליטה ללכת עד הסוף עם האמת שהסיטואציה העמידה והמצלמה קלטה. המסע שלי בסרט כמי שנותנת את נקודת המבט הוא מסע אבלף מסע פרידה, אבל בסופו של דבר יותר מהכל מסע של התפיסות העמקת ההבנה שלי לגבי אימא שלי ומציאת החיבוק שכה ייחלתי אליו. נסיתי לתת לחוויה שלי הפרטית צביון של חוויה כללית יותר חוויה שכל מי שנפרד מאימו עובר. הרבדים והרגעים המורכבים בסרט נותנים לצופים קצה חוט להזדהות ולכל אחד בנקודה שונה.

הסרט הוא מצד אחד מסע פרידה אבל בו זמנית גם מצבה לדמותה רבת העוצמה של אמי ציונה.

ובסופו של דבר אני מוצאת בסוף הסרט את החיבוק שרציתי לקבל מאמי.